צבי קמיל ז"ל מבטחון הכור האטומי

קמיל היה יו"ר הוועדה לבטיחות גרעינית (בטג"ר), אחד הגופים הסודיים ביותר בישראל. האחריות שרבצה על כתפיו היא כבדה ביותר. החלטותיו נגעו לבריאותם של מאות אלפי אם לא מיליוני תושבי ישראל. החלטה אחת לא שקולה של קמיל וחבריו לוועדה יכולה הייתה להוליד אסון. אך שמו של קמיל מוכר רק למעטים. שמו הוזכר עד עתה בעיתונות רק פעמים בודדות. לפני כעשור הוא כתב ב"הארץ" מאמר תגובה קצר שבו ניסה להרגיע כי אין אורבת סכנת קרינה רדיואקטיווית מהכור הגרעיני בדימונה, וכי בריאות הציבור ואיכות הסביבה מצויות בידיים אחראיות.

לפניכם חלקים מכתבה שפורסמה בעיתון בנושא:

"הוא מעולם לא התראיין. זה לו ראיון ראשון, שגם אותו הוא עושה בחוסר רצון מופגן. הסיבה היחידה להסכמתו היא בקשה שקיבל בעניין זה מגדעון פרנק, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית.

המצאות רפואיות

שבע שנים עבד ברפא"ל, שבמהלכן זכה בפרס ביטחון ישראל. הוא אינו מוכן עדיין לגלות על מה זיכו אותו בפרס. ב-1969 הוא פרש מרפא"ל לעסקים פרטיים ושב לבאר שבע. שם הקים עם שותפים, מפורשי הקמ"ג, מפעל אלקטרוניקה ששמו "בטא". לדבריו, זו היתה חברת ההזנק הראשונה בישראל. "עשינו המון דברים: מערכות לגילוי מוקשים לצה"ל, מכשירים מדעיים של שדות מגנטיים למכון ויצמן ובקרי חום".

ב-1976, שוב בחלוף שבע שנים, הוא עזב את בטא וחזר לשירות הצבורי. שר התקשורת אז, אהרון אוזן, מינה אותו במשרה חלקית למדען הראשי של המשרד. קמיל הקים את מעבדת הפיתוח הראשונה של משרד התקשורת, שהתמחתה בתחום אופטיקת הסיבים ומיחשוב מרכזיות טלפון מיושנות של ישראל. כעבור שנתיים שב למגזר הפרטי. הוא קיבל הצעה להצטרף לחברת אלסינט בחיפה, שעסקה בפיתוח מיכשור רפואי. קמיל ניהל בתחילה את מפעל הסי-טי (טומוגרפיה ממחושבת) של אלסינט. אחר כך עבר לתחום אחר שבו שקד על פיתוח מכשירי הדמיה על בסיס תהודה מגנטית לבדיקת רקמות.

"הצטרפתי לאלסינט בגלל האתגר המדעי. הייתי הראשון שהחל לעסוק בפיתוח מכשיר האם-אר-איי ( MRI ). ייצרנו את מכשיר האם-אר-איי הראשון בישראל, שפותח בטכנולוגיה ישראלית". על כך זכו הוא וצוותו בפרס קפלן. כעבור שבע שנים – פרק זמן שנהפך אצלו למחזוריות בלתי מוסברת – הוא חש שמיצה עצמו וייסד עם שותפו אלי נחייסי את חברת אירוטל. "בנינו מעבדת אותות ועסקנו בפיתוח מערכת מענה קולי. שם המצאנו את כרטיסי החיוג של הפרה-פייד".

חברת אירוטל וחברת הבת שלה אירוטל מדיקל (יצרנית של ציוד א-ק-ג), עוסקות גם בפיתוח של מכשירים רפואיים. החשוב שבהם הוא מכשיר הקרוי באנגלית "מפיג",(רפואת תדרים ,ביו רזוננס) הפועל על יסוד שדות מגנטיים המכשיר אמור לסייע לחולים במחלות כמו פרקינסון , אלצהיימר ועוד… מצמידים את המכשיר שפולט אותות אלקטרו מגנטים לגופו של החולה . זהו מכשיר לא פולשני שאינו מזיק. ברור כבר עתה כי הוא משפר את איכות חייו של המטופל .פרקינסון אלצהיימר הם דוגמא למה שניתן לעשות בשיטה טיפולית זו.

לא החסיר פעימה

צבי קמיל הוא חבר בוועדה לבטיחות גרעינית (בטג"ר) מ-1974. ב-1985 מינה אותו ראש הממשלה שמעון פרס לעמוד בראשה. "כשהציעו לי להיות היו"ר כמעט נפלתי מהכיסא. הסכמתי כי אני רואה בכך שליחות מדעית, טכנולוגית ומדינית". הבטג"ר זו ועדה שאת חבריה ממנה אישית ראש הממשלה, ולכאורה יש לה עצמאות גמורה. היא אמורה להיות כלב השמירה על הוועדה לאנרגיה אטומית (וא"א) שמפעילה את האתרים הגרעיניים בישראל, כולל הכור בדימונה וכור המחקר הקטן בנחל שורק, ליד יבנה.

הבטג"ר מייעצת לראש הממשלה ולוא"א, ללא סמכויות ביצוע. יש לה מליאה כללית המונה 13 חברים, שאחראים גם על תת ועדות שבהן עשרות מומחים בתחומים הקשורים לסוגיות של בטיחות גרעינית והגנה מפני קרינה רדיואקטיווית בישראל. חברי בטג"ר הם מדענים, רופאים ותעשיינים שרובם קשורים בעברם לוא"א. כך שמטבע הדברים שוררים בין שני הגופים יחסים הדוקים ומשפחתיים מדי. כמחצית מחברי מליאת בטג"ר הם אנשי וא"א. מזכיר הבטג"ר אף מקבל את שכרו מהוא"א. "הבטג"ר", מדגיש קמיל, "זו ועדת מומחים. חבריה אינם מייצגים שום גוף פוליטי או מקצועי. החברות שלהם היא אישית".

מה בדיוק אתם עושים?

"בעיקרון אנו לא עושים שום דבר. תפקידנו רק לפקח. מתחתינו יש כמה מעגלי בטיחות. כל מתקן גרעיני יש לו מנהל בטיחות שמפעיל עשרות ממוני בטיחות כמו צוותי פיקוח קרינה ופקחים אחרים. מעליהם פועלים עוזר בטיחות רישוי ומעליו ראש אגף הבטיחות בוא"א. הם אינם יכולים להפעיל או לשנות שום מתקן או ציוד חדש בלי לקבל מאתנו אישור. ולכן אנו מקבלים דיווח על כל עניין שיש לו השלכות על הבטיחות. תפקידנו לעקוב אחר הרישוי".

תוכל לתת דוגמה לעבודה שלכם?

"נניח שרוצים לבצע שינוי בציוד מסוים בכור הגרעיני. השינוי הנדרש לא ייעשה עד שלא יתקבל אישור מאתנו ואנחנו ניתן את האישור רק כשנהיה בטוחים שזה תקני ושלא תיגרם שום קטסטרופה לעם ישראל. הדאגה שלנו היא לעובדים בכור, לאוכלוסייה וגם שהסביבה לא תינזק".

מה דעתך על טיפול הוועדה לאנרגיה אטומית בתביעות עובדים שטוענים כי נחפשו לקרינה רדיואקטיווית ולחומרים אחרים ולקו בסרטן?

"אני באמת חושב שחלק מהטיפול בתביעות היה מוטעה ואפשר היה לסדר את הדברים בצורה אחרת. בשעתו טענתי שהוא"א היתה צריכה לשכור שירותים של עורכי דין מקצועיים ולא להותיר את הטיפול אצל פרקליטות המדינה, שהיתה חסרת ניסיון בנושא. אמרתי להם שיפסיקו להתקמצן ויביאו מומחים מחו"ל. בסופו של דבר, לפני כעשר שנים קיבלו את דעתי והביאו משפטן מומחה מארצות הברית עם ידע בתביעות על רקע גרעיני, והוא גילה לוא"א עולם חדש. לא מזמן בדקתי את החשיפות לקרינה לפי התפלגות מסוימת והתברר לי שאף עובד לא נחשף ולא התקרב למנה הנסבלת לשנה. מדובר במנות חשיפה שנקבעו לפי התקנים הבינלאומיים המחמירים ביותר, שאומצו גם על ידי וא"א. אבל עובדים, ובצדק מבחינתם, חושבים שאם חלו במחלות מסוימות זה קרה להם בגלל מקום עבודתם".

כלומר, אתה מבין למצוקת העובדים?

"בהחלט. אנחנו לא מנסים להסתיר ולטייח, ופועלים בהגינות. אבל צריך גם להבין שמנהלי הכור ובכירי וא"א חיים בחשש שחלק מהעובדים יפטפטו ויספרו על עבודתם".

האם אתה מרוצה מרמת התחזוקה של הפסולת הרדיואקטיווית?

"בעיקרון כן. חלק מהפסולת שנקברת היא מוצקה, לאחר שעברה תהליכי עיבוד. הקבורה נעשית לפי תקנים בינלאומיים. חלקה נקבר בקבורה רדודה בחפירה פתוחה שהתקן הבינלאומי מאפשר, וחלק נקבר באחסון הנדסי במבנה או במכלים. אנו מאשרים קבורה ממושכת ומבוטנת של שאריות ציוד עם קרינה, לפי תקנים מחמירים. הטיפול בפסולת הוא ברמה הגבוהה ביותר. הצורך לעשות את זה הכי טוב גובל לעתים בבזבוז".

תוכל לתת דוגמה?

"הקימו בשטח קמ"ג אתר מיוחד לקבורת פסולת של בתי חולים. לרוב זו פסולת לא מסוכנת אבל היא גדולה בנפח וקטנה ברמות הקרינה שלה. אני התנגדתי לקבורתו שם. לדעתי, האתר הוא יותר מדי טוב ובוזבזו עליו כספים מיותרים. אני הצעתי שיוקם אתר נפרד לקבורה רדודה ולא צריך לתפוס שטחים עצומים בשביל אתר פסולת לא כל כך מסוכנת. לא שמעו לי כי זה כנראה פתרון נוח לכולם, ויש גם מי שמרוויח קצת כסף מהעניין. אבל זה לא היה פתרון חכם ויעיל. אין לי ספק שעוד כמה שנים ייאלצו לצאת במבצע פסולת חדש ויתחילו לדחוס אותה, או שייאלצו להקים אתר נוסף".

הכור הגרעיני בטוח?

"כן. במשך השנים הוחלפו בכור כל המערכות. הטכנולוגיות הפועלות הן חדישות ביותר. הכנת החומר שמובא בפנינו היא מאוד מסודרת. וזו כבר ערובה שלא תהיה פאשלה. אני לא יכול להיות ספציפי אבל ברור שהבטיחות של הכור היא נגזרת של התפעול שלו. בוא"א יודעים שלא יכולים למכור לנו לוקשים. אנו מעסיקים אנשים עם המון ניסיון וידע".

מה בנוגע לסכנת התיישנות מוטות הדלק, המזינים את הכור?

"אין כל קושי בנושא זה. מוטות הדלק נשרפים. הם מתכלים בכור ומוחלפים כל הזמן. פסולת המוטות מאוחסנת כראוי".

העובדה שישראל מנהלת מדיניות של עמימות גרעינית מקשה על תחזוקת הכור, במיוחד על תחזוקת המוטות?

"לא. זו טכנולוגיה שמוכרת לנו היטב. יש דברים שמייצרים בארץ ויש דברים שנרכשים בחוץ לארץ, על פי הצורך".

אתה משמש בתפקיד 20 שנה. האם קרה לך שהחסרת פעימה?

"לא. אף פעם לא היה מצב של תאונה או שהתקרב לתאונה. כמובן שאין לנו תעודת אחריות. אנחנו יכולים רק להתכונן, להיערך ולהתקין מנגנוני הגנה כמו קירור עזר והורדת הכור, אם צריך במקרה חירום, להספק שיורי. הושקעו המון כספים להיערכות על פי תרחיש המקרה הגרוע ביותר. הבעיה היא שהכור מפחיד משום שרוב בני האדם לא מתמצאים בנושא והבורות מפחידה. אנשים חושבים שכור זו פצצה גרעינית ולכן הוא יכול להתפוצץ, אבל זה כמובן לא נכון".

מה דעתך, האם סגירת הכור בגלל התיישנותו תפגע במדיניות העמימות הגרעינית של ישראל?

"התפקיד שלי זה לייעץ בענייני בטיחות למנכ"ל וא"א. אני לא יועץ לענייני מדיניות או השלכות כאלה או אחרות. ולכן לא אדבר על דברים שהם מחוץ לתחומי תפקידי".